Ear Catcher

דין פרליס הוא במאי קליפים בן 27 שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן: לקחת את התאגיד הכי מסחרי בעולם, מקדונלדס, ולגרום לו לדבר בשפה של הרחוב. הוא חזר מבימוי כוכבי ענק באירופה כדי להוכיח שגם בפרסומות למיינסטרים הישראלי אפשר לייצר תוצר שלא נראה "מזיע", אלא כמו קליפ ראפ אמיתי של ליעד מאיר ועדן דרסו. שאלתי אותו איך יוצרים פרסומת שלא מבוססת על קונספט סיפורי אלא על וייב וסגנון, ומה היה בבריף המקורי של משרד הפרסום ואיך נוצרה חלוקת העבודה על יצירת הקריאייטיב בפועל, כשהטאלנטים כותבים את המילים ומפיקים את המוזיקה עוד לפני שיש תסריט סגור, והבמאי בונה את הוויז'ואל תוך כדי תנועה, ואיך מצליחים לשכנע את המשרד והלקוח לשחרר שליטה ולסמוך על פרפורמנס שנבנה רק בחדר העריכה. דיברנו על המורכבות שבמפגש הראשון עם עולם הפרסום הממוסד, כשהבמאי צריך לרצות שני לקוחות במקביל את המשרד ואת הלקוח עצמו. ביררתי איך מגשרים על הפער כשהבמאי דורש לוק אפל וקונטרסטי בזמן שהלקוח נלחץ מה"פוד-אפיליות" של ההמבורגר. משם המשכנו לשאלה הפרקטית שמעסיקה כל יוצר צעיר: איך בכלל מתמחרים סרט כזה כשאין תסריט סגור ואיך מתרגמים "וייב" להצעת מחיר ודרישות הפקה. נגענו גם בשאלת ה